הפרעות אכילה | אנורקסיה | תזונה

באחת הפעמים ג' עצרה רגע ואמרה: "אני לא מבינה בדיוק מה אתה שואל, אבל פתאום הרגשתי התגברות של דפיקות לב". המטפל הציעה שתהיה קצת עם התחושה הזאת של דפיקות לב. "זה מאוד מפחיד אותי" אמרה, ונראתה נסערת. "בואי תחפשי לך מקום נוח בגוף". אחרי מעו השתהות, אמרה- "הידיים, הידיים נוחות לי". "למה?" שאל המטפל. "כי הם חמימות ונעימות.." "יש מילה או דימוי שעולה לך מאזור של הידיים?" "כן!" אמרה בהחלטיות "תמיכה. אני נזכרת בידיים של אמא שלי". "בואי תהיי קצת עם התחושה הזאת של החמימות, והנעימות- עם התמיכה. יחד עם הזכרון של הידיים של אמא שלך". נראה שהיא מאוד מרוכזת בזה, ובשלב מסויים המטפל הפנה אותה לבדוק מה עם דפיקות הלב שלה. "הן עדיין שם!" אמרה ג'. "בואי תנסי לבדוק איך זה בשבילך לעבור מהדפיקות לב באזור בית החזה לתחושה הנעימה והחמימה בידיים, תעשי את זה בקצב שמתאים לך". היא שהתה עם התחושה הזאת של המעבר מכאן לכאן די הרבה זמן, וכששאל אותה על ההרגשה הכללית שלה היא אמרה בפשטות מרגשת: "פתאום יש לי מקום- בין הפחד בחזה לבין התמיכה בידיים. בין המחלה שלי לבין היכולת להרפא".

החל מאותה נקודת שינוי מהותית בטיפול, ג' החלה לבקש בצורה ישירה הנחיות להתמקדות. הפעם הראשונה היא הצליחה להרגיש את גופה מבפנים, ופגשה שם גם את החלקים הנעימים שבה ושלה, וגם את החלקים הקשים והמפחידים. לאט לאט, נוצר שיח אחר, שהשפיע על כל המערכת העצבית של האורגניזם שלה. היא למדה להכיל חרדה בצורה טובה יותר, היא הרגישה טווחה רחב יותר של רגשות, והכי חשוב- היא הצליחה לצאת מהמקום התקוע הזה שבו היא היתה רק היא לבד עם האנורקסיה שלה, מבלי שלגוף שלה יש מה להגיד בנושא.

ההתמקדות סייעה לג' לחוש את גופה, ומעצם התחושה בו, פתאום ניתנה לגופה ממשות, שנעדרה ממנו קודם לכן. עצם היות הגוף חי, מרגיש, סובל ונהנה הפך אותו להיות משהו שצריך להתחשב בו ובצרכים שלו. מתוך כך, היא הפסיקה בהדרגה להרעיב את עצמה- ולא עמדה יותר בקריטריונים להגדרה כבעלת אנורקסיה . כמו כן, היא החלה להנות מ תזונה יותר מגוונת וחשה שהיכולת הספונטנית והיצירתית שלה גוברת. אם כי היה בה עדיין חלק של הפרעת אכילה היא כבר לא הזדהתה כל כולה איתו, אלא הוא היה עוד משהו בתוכה.

התמקדות והפרעת אכילה: חלק א'

התמקדות היא שיטה מאוד מעניינת שמסייעת לאדם לחוש את התחושות המורגשות שלו בתוך גופו, והשהייה בתחושה המורגשת מסייעת לתהליכי החלמה וריפוי תוך שינויים במערכת העצבית וההתנהגותית. את ההתמקדות זיהה ג'נלדין, פסיכולוג ופילוסוף אמריקאי בשנות השישים, דרך מחקר שערך עם עמיתיו על יעילות של טיפול פסיכולוגי. במהלך מחקר זה ג'נלדין גילה כי מטופלים שהטיפול שלהם הוגדר כיעיל באמצעות כל מיני מדדים אופרציונליים היו שונים ממטופלים שהטיפול שלהם הוגדר כלא יעיל באותם מדדים. השוני שעלה בין אוכלוסיית המטופלים הוא היכולת להיות עם התחושה הגופנית, ולדבר תוך כדי מציאת הדבר "הזה" שנמצא בגוף.

לעיתים השיח על התמקדות נשמע ערטילאי, ולכן כדאי אולי להיעזר בדוגמא טיפולית. ג' אשה בת 32, בעלת הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה , נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר כמה שנים. בטיפול היא עוסקת בתכנים של דימוי גוף, סכמות קוגניטיביות על הרזיה , הפחד לתפוס מקום בעולם, והקושי החברתי שגזרה על עצמה- בידוד ובדידות. המטפל שם לב שג' אינה מתייחסת לגוף שלה באופן ישיר, אלא רק למשמעויות הדינמיות הצומחות ממחלתה, ושאל את עצמו עד כמה זה קשור לניסיון של המטופלת להסתיר את הגוף שלה, ועד כמה זה קשור לאג'נדה הטיפולית שלו- טיפול קוגניטיבי התנהגותי. בהדרכה שקיבל הוסבר לו על התמקדות והוא החליט לנסות לשלב את השיטה בטיפול עם ג' כדרך להתמודד עם התקיעות בטיפול.

כאשר ג' דיברה על זה שהיא מפחדת לתפוס מקום בשיח הרפיטטיבי שלה, המטפל החליט לשאול אותה שאלה פשוטה: "וכשאת אומרת את זה, איפה זה מרגיש לך בגוף?" בהתחלה היה לה קשה לענות על השאלה, והיא לא הבינה למה הוא מפנה אותה לגופה. המטפל קיבל הנחייה להמשיך להכניס שאלות של התמקדות מדי פעם, כדי להעלות את יכולתה להרגיש את גופה.

אשפוז לעולם לא יהיה ההצעה הראשונה המוצעת לחולה אנורקסיה, כי אם האחרונה. במקרים קיצוניים בהם משקל החולה נמוך מ-75% מהמשקל הרצוי, הוא מקיא בתדירות גבוהה מאוד, סובל מהפרעות בקצב הלב, ירידה בלחץ הדם, התייבשות מסוכנת ודיכאון- לא יהיה מנוס מלאשפז את החולה.

מטרת האשפוז בבית החולים היא לספק השגחה רפואית וטיפול בנזקים הגופניים. לצד האשפוז יינתנו לחולה טיפול פסיכולוגי פרטני וטיפול קבוצתי (טיפול באמנות הוא דוגמה לטיפול כזה) וטיפול משפחתי שיעניק הדרכה להורים וייתן להם כלים להתמודד עם הקונפליקטים.

לצד היתרונות קיימים מספר חסרונות המחייבים התייחסות: 1. אשפוז במחלקות פסיכיאטריות או במחלקות להפרעות אכילה עשוי להוביל להחמרה בתסמינים היות והחולה לומד מהקבוצה שמאושפזת יחד עימו. 2. קיים קושי מהותי להעתיק את הרגלי האכילה הבריאים שהוקנו במסגרת האשפוז לחיים האמיתיים מחוץ לבית החולים. לרוב, משוחרר החולה לאחר שהגיע למשקל היעד ושיפר את הרגלי האכילה והתזונה שלו אך ברוב המקרים מדובר בשינוי למראית עין בלבד. המחשבות המעוותות נותרו בעינן. אי לכך, מצב החולה מחוץ למרפאה עשוי להתדרדר במהירות.

הטיפול בחולה באנורקסיה משתרע על פני מספר תחומים ודורש עבודת צוות של רופא פנימי, קרדיולוג, פסיכולוג, דיאטנית, אחות וגורמים נוספים. סוגי הטיפול המקובלים בקבוצה זו הם: טיפול דיאטני, טיפול פסיכולוגי פרטני, קבוצתי או משפחתי וטיפול תרופתי. הפרעות אכילה עשויות להגיע גם למקרי קצה המחייבים אשפוז.

טיפול דיאטני

לטיפול זה שלוש מטרות: 1. בקרה על המצב הגופני של החולה ואיתור סימפטומים העלולים להתדרדר לנזקים בלתי הפיכים או לסיבוכי מוות. 2. הגדלה הדרגתית של מספר הקלוריות אותו אוכל המטופל. 3. הקניית תזונה והרגלי אכילה נכונים.

טיפול פסיכולוגי

שלוש אפשרויות לטיפול פסיכולוגי- טיפול פרטני בו החולה נפגש עם המטפל בגפו, טיפול קבוצתי בו הוא יושב עם קבוצת אנשים שמצבם הנפשי-בריאותי ותרפיה משפחתית בה החולה ומשפחתו נמצאים בטיפול משותף.

בשלבים הקשים של המחלה, הטיפול הפרטני הוא בד"כ טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. לאחר ייצוב החולה, הטיפול הופך לפסיכולוגי דינמי לטווח ארוך.

טיפול קבוצתי קל יותר למרבית המטופלים כי הם מרגישים שהם אינם לבד במחלתם. הם לומדים על דרכי היתמדדות אלה מאלה. זו גם נקודת התורפה של טיפול קבוצתי.

נקודת המוצא של טיפול משפחתי רואה באנורקסיה מאמץ מרוכז להפגנת שליטה עצמית ואוטונומיה במשפחה. הטיפול המשפחתי מתמקד ב"חיבוק" החונק של ההורים, בהגנה המוגזמת, בקושי שלהם לאפשר היפרדות ובדרך פתרון בעיות. מטרת הטיפול היא שיקום היחסים המשפחתיים, חיזוק תפקוד ההורים ומתן כלים להתמודדות עם קונפליקטים.

טיפול רפואי וטיפול תרופתי

לטיפול הרפואי יש שתי מטרות: 1. ייצוב המצב הגופני של החולה וטיפול בסיבוכים הרפואיים שנוצרו.2. גרימה לעלייה הדרגתית במשקל עד להגעה למשקל היעד. 3. טיפול בדיכאון ובחרדה.