דלית האנורקסית
את דלית הכרתי בבית הספר היסודי. התאהבתי בה ממבט ראשון וסימנתי אותה מיד עם תחילת שנת הלימודים כחברה הכי טובה שלי. היא הייתה יפה כמו בסרטים של הנסיכות מהאגדות, בלונדינית, תכולת עיניים ומאוד מאוד רזה. מצד אחד רציתי להיות בחברתה, ומצד שני רציתי הראות כמוה, אבל אני, כהת עור וכהת שיער, וכבר אז, כבדת משקל, יכולתי רק להמשיך לחלום להידמות לה.
בשיעורי ספורט היתחרנו על תשומת ליבה של המורה לחינוך גופני, למרות שמשקלי היה פי שלוש ממשקלה של דלית, עדיין הייתי מתחרה טובה, למעט אותה פעם שדלית נפלה ואני המצאתי נקע ברגל, רק כדי שזו לא תגיע אחרונה לקו הגמר. בפעם הראשונה שהזמנתי את דלית לביתי חשבתי שהיא לא אוכלת שום דבר כיוון שהוריה לא מרשים לה לאכול אצל זרים, אבל קצת נפגעתי מכך. במסיבת כיתה כבר הבנתי שלדלית יש איזו הפרעת אכילה ושהיא לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה הקטן והוורוד שלה, גם אם היא רוצה. לא ידעתי מה זה אומר ולמה זה קורה לה, אבל אז ראיתי סרט על ילדה בת 15 שחלתה באנורקסיה והתחלתי להבין שיש סיכוי שדלית חולת אנורקסיה בעצמה. בעיקר הפריע לי שהיא חשבה והאמינה באמת ובתמים שהיא שמנה, למרות שכבר ראו את העצמות שלה מבצבצות גם מתחת לבגדים הגדולים שלבשה. באחת ההפסקות דלית סיפרה לי שמוציאים אותה מבית הספר ומרחיקים אותה מכל חבריה לכיתה. התמלאתי עצב ושאלתי לאן לוקחים אותה. היא לא ידעה להסביר. לימים הבנתי שהוריה של דלית שלחו אותה למרכז שיקום וטיפול של הפרעות אכילה בצפון, ושלמעשה היה צורך בהתערבות מקצועית ואשפוז למשך מספר חודשים.
מאז לא שמעתי מדלית, אבל בהחלט ההכרות איתה גרמה לי להקנות לעצמי הרגלי תזונה והקפדה על פעילות גופנית ולגדול להיות אישה בריאה וחזקה, שמשתדלת תמיד להגיע לקו הגמר ראשונה.
