על אכילה כפייתית
הפרעות אכילה הן הפרעות נפשיות הבאות לידי ביטוי בתזונה לא סדירה המובילה לנזקים גופניים חמורים. להפרעות אלה נוכחות מורגשת בכל תחומי החיים. אם נעשה סקר לאנשים אקראיים ברחוב אודות סוגי הפרעות אכילה, סביר להניח שהרוב המוחלט יעלה את המונחים "אנורקסיה" ו"בולימיה". אנורקסיה היא הרעבה עצמית ופער קיצוני בין דימוי הגוף של החולה למראהו במציאות. בולימיה מאופיינת בהתקפי אכילה בלתי נשלטים ובהקאות. שתי ההפרעות זכו להד תקשורתי נרחב ורבים קראו עליהן בעיתונות או ראו תכניות טלוויזיה אודותן. לעומת זאת, אכילה כפייתית או בשמה השני אכילת יתר היא הפרעה נפשית המוכרת הרבה פחות. האנשים הלוקים בהפרעה זו סובלים, כמעט תמיד, מעודף משקל קיצוני. פעמים רבות הם עומדים לביקורת חברתית עוקצנית על משקלם כשלחברה אין דרך לדעת שהמשקל העודף הוא הביטוי הפיזי למחלה שההתמודדות איתה, בזהה ליתר הפרעות האכילה, אינה פשוטה כלל.
אכילה כפייתית מתאפיינת באכילה ללא שליטה, הרב מעבר לכמות האוכל לה הגוף זקוק, כתוצאה ממצוקה רגשית, לחץ, עצב, כאב או בדידות.
בסיטואציות המכילות קונפליקטים רגשיים נשלחים לגוף אותות מצוקה נפשיים המתפרשים כרעב, שהוא בעצם אות גופני. אכלנים כפיתיים משתמשים במזון כמנגנון הגנה מפני רגשות שליליים ומתמודדים עם הרגשות הללו באמצעות מזון.
בשעת משבר המוח הרגשי משדר אותות מצוקה נפשיים בצורה של חסר רגשי. המוח מעוניין לתקן ולמלא את החסר הרגשי, והפיצוי שהמוח דורש הוא תחושות חיוביות ומהנות למוח. האכילה, ובעיקר של מזונות מתוקים, משחררת לגוף חומרים מרגיעים (דופאמין וסרוטונין), המעניקים תחושה של הקלה. אך הקלה זו היא זמנית, והאכלן הכפייתי מתרגל לספק לגוף שלו עוד ועוד מחומרים אלה ע"י אכילה חוזרת.
