שמנה במיל'
מי שהיה שמן בשלב כלשהו בחייו, תמיד ישאר שמן במוחו, אין ספק, לא חשוב אם עשית דיאטה והצלחת לרדת במשקל, לבטח תמצא את עצמך מביט במכנס במידה גדולה ולחשוב שזה מה שהולם אותך, גם אם מידותיך השתנו לטובה.
אני מכירה לפחות 2 אנשים כאלה, לא כולל אותי כמובן, שעברו הליך הרזיה משמעותי ותמיד אכלו בייסורי מצפון, ולא התרגלו למחשבה שהם רזים ובריאים היום. "המלחמה הפנימית הזו לעולם לא מסתיימת, ואין בה מנצחים", הסבירה לי פעם דיאטנית מוסמכת.
חברה שלי, למשל, הסתובבה עם התמונה שלה מימי ה"דובניות" בצבא (90 ק"ג, אם אתם מוכרחים לדעת), והראתה אותה לכל דכפין. כמובן שהתמונה, לעומת היום, זיכתה אותה במחמאות רבות, כאילו חצתה את האוקיינוס בעיניים עצומות, או כל פלא עולמי אחר, אבל האמת היא שכן, מעבר להצלחה עצמה יש צורך ומשמעות עצומים לפידבק שמקבלים מהסביבה.
כמה פעמים יצא לך לקבל מחמאות על הרזיה יפה, שלאחריה מצאת את עצמך מפסיק את הדיאטה וחוזר לסורך? ככה זה, שמנה במיל' אנוכי, זה תמיד יפקוד אותי, מול בחורה רזה אני תמיד ארגיש ההפך, מול המוכרת שמציגה לי ג'ינס סקיני, אני תמיד אדחה את ההצעה, ומול המבורגר אני תמיד ארגיש רעבה, עם ייסורי מצפון.
